התוספת החדשה והמפתיעה לפיצה- אג'נדה חברתית

"פיצה פצה" היא פיצרייה ישראלית ותיקה בתל אביב, שהתפרסמה בזכות היותה אחד העסקים הראשונים בארץ שהעסיק עובדים בעלי מוגבלויות בולטות לעין. בעלי המסעדה זכו לאות "בזכות" מטעם אקים, והמסעדה ממשיכה להעסיק מלצרים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.  (מתוך ויקיפדיה).

הפיצריה הוקמה על ידי סוזאנה ושלומי סלומון, שלמדו בישול באיטליה ולאחר מכן הקימו את "אמורה מיו" שכנתה.

שלומי סיפר לי שהוא פרסם מודעת דרושים בעיתון לפני 25 שנה,פנו אליו נציגים מפרויקט משותף של המוסד לביטוח לאומי ואק"ים פרויקט בשם "תעסוקה בדרך אחרת", הציגו לו את הפרויקט וחזונו – לשלב אנשים עם מוגבלות שכלית בעבודות שונות.

היו לשלומי לבטים רבים לפני הצטרפותו לפרויקט, מצד אחד החברתי בער בו מאוד. אולם, מצד שני כבעל עסק היו לו פחדים כמו למשל להבין בפועל במה כרוך הדבר, השקעת הזמן והניהול השוטף של העובדים. כפי שראינו ביקב "טוליפ" הדאגה לצרכים של העובד היא מאוד חזקה ולא על הדרך.  לעשות דבר כזה דאז "חדשני" בלי שום ידע קודם היה מאתגר עברו מאוד.

נוסיף עוד נדבך חשוב, שלומי התבייש להגיד להם לא, כי הרי הוא חיפש עובדים והם מציעים עובדים לעבודה. מבחינת שלומי אין הבדל בין אנשים עם מוגבלות לבלי. בשביל להיות נאמן לאג'נדה שלו, הוא נתן אור ירוק והם התחילו את לקדם את הפרויקט ביחד.

כאשר הגיעה העובדת הראשונה הוא ראה שהיא לא מתאימה לעבודה במטבח, אולם מפני שהם נקשרו אליה מאוד הוא החליט לנסות לתת לה תפקיד אחר, מתן שירות בדלפק המסעדה. היא נעורה לחיים ואהבה את השיחות עם הלקוחות, היא נהנתה מהעבודה וביצעה אותה כנדרש.

הליווי הצמוד והחניכה הפכה את הפרויקט להצלחה מסחררת.

שלומי סיפר לי שבמשך 25 שנה הם העסיקו בין ארבעה לשישה עובדים עם מוגבלות. בזכות הסיוע והליווי החפיפה, העבודה, המקצועית הפכה להיות יותר קלה והוא התחיל להרגיש בטוח עם הצעד הזה.

בשנתיים הראשונות התהליך היה מורכב ולא פעם היו קורות טעויות. הדבר המדהים שקרה שכאשר מנה יצא לשולחן הלא נכון/ הוזמן משהו אחר משהתקבל. לקוחות אחרים עצרו את הלקוחות הזועמים והסבירו להם בנועם על הסיטואציה ועל הייחודיות של הפיצריה הזאת. הם התנצלו והפכו להיות השגרירים הבאים. הלקוחות הנאמנים שהיו פוקדים כל יום בהפסקת הצהריים את המקום הרגישו שהם חלק ממשהו גדול ולצד הפיצה הטעימה עוד משהו קורה פה.

"עם הזמן לקוחות שמצאו עניין במסעדה בה מועסקים בעלי מוגבלות חזרו אליה, גם מסיבה זו. צוות המלצרים המוגבלים גדל עם הזמן, והפיצריה הפכה לשם דבר."

שאלתי אותו אם הוא חושב שהלקוחות חזרו בגלל טביעת הרגל החברתית של המקום הוא אמר שהוא לא חושב, אולם שזה בטוח לא הזיק. הוא אמר שיש לקוחות נאמנים והוא מקבל סיפוק והגשמה WIN WIN.

אני חולקת על שלומי וחושבת שאם לקוחות יודעים שעלול להיות מצב לפיו הם יעמדו אקסטרא בתור בזמן הפסקת הצהריים, ולעיתים גם תהיינה טעויות הם מגיעים לא רק בגלל הטעם של הפיצה אלא בגלל שיש משהו מעבר.

המדהים בשיחה עם שלומי הוא ההבנה שאחרי שהוא הבין מי נגד מי וכיצד לדאוג שכל צרכיו של העובדים ימולאו הוא קלט עוד עובדים באופן שיטתי כי הוא לא רואה הבדל בין עובד עם מוגבלות לעובד בלי מוגבלות. הוא אמר שהקריצה לתחום החברתי הגיעה מהבית ושהוא רצה לקדם דברים שהוא מאמין בהם כי בתור בעל עסק יש לו את הכוח. הוא אמר שתמיד שהוא "נתן" לחברה (הוא עשה עוד כמה דברים מדהימים שביקש שלא אכתוב עליהם) הוא קיבל הרבה יותר, מבחינה עסקית כלכלית.

מה לגביי השילוב שלהם בצוות העובדים?

הוא אמר לי שגם צוות העובדים מאוד נקשר והפרויקט הזה היווה חוסן מאוד גדול עבור הפיצריה. הוא אמר גם שעל אף הקשיים העובדים עם המוגבליות הם מאוד נאמנים, בעלי מוסר עבודה ("אפס הברזות לדבריו של שלומי) עם אכפתיות ובלי רוע ותחכמנות. הם הדביקו את הסיפוק וההנאה מהעבודה לכל שאר העובדים.

ההבנה היום שעסקים יכולים לתרום לחוסן שלנו כחברה היא משמעותי. עסקים שיעשו דברים קטנים בשביל למצוא את טביעת הרגל החברתית שלהם יכולים ליצור נורמליזציה. בעולם מתוקן אין צורך בפרויקט שמעודד העסקת אנשים עם מוגבלויות. כי מבינים שאנשים עם ובלי מוגבלויות הם אותם אנשים כמו ששלומי טרח לציין שוב ושוב בראיון שלנו. אבל עד שנגיע לשם לנו בתור בעלי עסקים יש כוח לחולל שינוי.

הטיפ של שלומי

ששאלתי את שלומי מה הטיפ שלו לבעלי עסקים לנוע ולמצוא את טביעת הרגל החברתית שלהם הוא אמר שבעלי העסקים צריכים להיות במקום מבוסס ויציב מתוך הבנה שיש תקציבים וזמן שצריך להשקיע. ו"לא לפעול מתוך הישרדות כלכלית אלא מתוך שגשוג. עסק שהוא רווחי ויכול לקבל על עצמו את האחריות הזאת. לטענת שלומי יש כל מיני מקומות בהם החברה צריכה עזרה מבעלי עסקים ושהדבר הכי חשוב לחפש נושא שמעניין אותם שיוכלו להתמיד בו לאורך זמן. שיבוא מהליבה העסקית שלהם.

באיזה צד של המתרס אתם רוצים להיות? אלה שמסתכלים מהצד? או אלו שעושים?

לצערי כעת הפיצריה סגורה כי בשל תקופת הקורונה והעבודה מרחוק הרבבות שהיו פוקדים את הפיצריה בצהריים כבר לא מגיעים והעסק לא היה רווחי. בשביל למצוא פתרון לעובדים הוא יוצא בפיילוט ומנסה לשלבם במסעדה הסמוכה שלו "אמורה מאיו".

לסיום, שלומי אמר משהו שמאוד אהבתי, עסק שעוזר לקהילה ולחברה בה הוא נמצא הוא עסק בריא. עסק שלוקח אחריות ומנסה לשנות כל פעם קצת.

מכירים בעלי ובעלות עסקים אחרים שמצאו את טביעת הרגל החברתית שלהם? תעדכנו אותי ונשמח לבקרם.

 

 

 

מה דעתכם? מסכימים איתי? אשמח לשמוע תגובות בפרטי או ממש פה למטה בפוסט

גלילה לראש העמוד